החלטה בתיק עד"י 3117/09

בפני בקשה להרחבת מותב שהוגשה ע"י התביעה הצבאית, ונטען בה כי הערעור שלפנינו מעורר "שאלות עקרוניות בעלות חשיבות משפטית רבה לסוגית אחדות הענישה בין שותפים ובעלות תהודה של ממש על ההליכים המתנהלים בפני בתי המשפט באזור ועל הסדרי הטיעון אותם כורתת התביעה". לכן, לטענת הפרקליט, "ראוי להן לשאלות רבות חשיבות אלו, שיידונו בפני הרכב מורחב אשר יפסוק בן את פסוקו באופן שיורה הלכה". לעומת זאת, הסנגור מתנגד לכך וטוען כי מעבר לעובדה שאין במקרה שלפנינו סוגיות עקרוניות שמצדיקות את הרחבת המותב, בקשת התביעה הוגשה באיחור רב, לאחר שהצדדים השלימו טיעוניהם, ואף לאחר שניתנה לתובעת באולם האפשרות להתייעץ עם תובע בכיר, ולמרות זאת לא התבקשה הרחבת המותב במהלך הדיון, ולכן יש לדחות את הבקשה.

תחילה אסקור בקצירת האומר את הרקע לבקשה: עסקינן בשני אחים שבצעו ביחד עבירה של ביצוע שירות עבור התאחדות שאינה מותרת, בדרך של העברת כספים במסווה של פעילות עסקית רגילה של סחר בבשר. על האח האחד נגזרו 50 ימי מאסר בפועל וקנס כספי של 6,000 ש"ח, ואילו על המשיב שלפנינו נגזרו 12 חודשי מאסר וקנס של 10,000 ש"ח. התביעה מערערת על קולת עונשו של המשיב, וטוענת כי ראוי היה לאבחן את עניינו של המשיב מעניינן של עדות תביעה 2 ו-3, שבימ"ש קמא ראה להתחשב בעונש שנגזר עליהן, בבואו לגזור את דינו של המשיב. עניינו של אחיו של המשיב לא הוזכר בגזר הדין של בימ"ש קמא, אף שהסנגור הזכיר זאת בטיעוניו, אולם שאלת היחס בין שני האחים שבה ועלתה במהלך הדיון בבימ"ש זה, ושני הצדדים טענו בעניין זה. הבקשה להרחבת מותב הוגשה ע"י התביעה לאחר שהדיון הסתיים, ונומקה כאמור בטענה שעולות בדיון "שאלות עקרוניות בעלות חשיבות משפטית רבה".

אשר למסגרת הנורמטיבית, ככלל, ערעור על פסק דין של דן יחיד, נדון אף הוא בפני דן יחיד, כעולה מסעיף 4ב(ה)(2) לצו בדבר הוראות ביטחון, אולם נזכרים בסעיף כמה חריגים, ואחד מהם הוא כאשר נשיא בית המשפט לערעורים מורה לקבוע את הדיון להרכב של שלושה. כאשר הכלל הוא דן יחיד, אני סבור כי השיקולים להרחבת מותב צריכים להיות דומים לשיקולים שנשקלים בביהמ"ש העליון בהחלטה על דיון נוסף בהרכב מורחב. בעניין זה נקבע בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, כי כאשר בעל דין מבקש דיון נוסף, "... נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בעניין יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף", והדברים הללו יפים בשינויים המחויבים גם לענייננו.

על רקע האמור לעיל, נבחן את בקשתה של התביעה. דומני שאין חולק על העקרונות המפורטים בבקשה, ובכלל זה אבחנה בין מי שמשפטו הסתיים בהסדר סגור, בהיותו משוחרר, בעקבות קשיים ראייתיים כאלה ואחרים, ובין מי שמשפטו הסתיים בטיעון פתוח ובלא קשיים ראייתיים בעודו עצור (ראו למשל ע"פ 493/88 וותד ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (3) 133, 137-136). גם אין מחלוקת על כך שעיקרון אחידות הענישה הוא שיקול אחד מיני שיקולים נוספים שראויים להישקל בטרם גזר דינו של נאשם (ראו למשל ע"פ 9792/06  סומוד עאוני חמוד  נ' מדינת ישראל,  תק-על 2007(2), 23, פסקה 15 ובמראי המקום שם). השאלה שעמדה במוקד פסק דינו של בימ"ש קמא, כמו גם בטיעוני הצדדים בעת הדיון בערעור, היא שאלת האיזון שבין השיקולים השונים. מדובר בשאלה שתלויה בנסיבות של כל מקרה ומקרה, ונתונה לשיקול דעתו של בית המשפט שדן בתיק הקונקרטי.

בכל אופן, לא ניתן לומר שמדובר בעניין שמעורר שאלות עקרוניות בעלות חשיבות משפטית חריגה ויוצאת דופן, ולא מצאתי שנדרשת בנסיבות שלפנינו הכרעה בהלכה חדשה שיש בה חשיבות או קושי מיוחדים. לפיכך, לא ראיתי מקום להיעתר לבקשת התביעה להורות על הרכבת מותב.

הבקשה נדחית אפוא, ואין כל מניעה כי יינתן פסק דין לגופו של ערעור, ע"י השופט שדן בו ושמע את טיעוני הצדדים.  

ניתנה היום, 22 באוקטובר 2009, ד' בחשוון התש"ע בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

נשיא התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: